תנ"ך על הפרק - במדבר לה - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

במדבר לה

152 / 929
היום

הפרק

עָרֵי הַלְוִיִּם, עָרֵי מִקְלָט ורוצח בשגגה

וַיְדַבֵּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֖ה בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר׃צַו֮ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְנָתְנ֣וּ לַלְוִיִּ֗ם מִֽנַּחֲלַ֛ת אֲחֻזָּתָ֖ם עָרִ֣ים לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרָ֗שׁ לֶֽעָרִים֙ סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּֽם׃וְהָי֧וּ הֶֽעָרִ֛ים לָהֶ֖ם לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶ֗ם יִהְי֤וּ לִבְהֶמְתָּם֙ וְלִרְכֻשָׁ֔ם וּלְכֹ֖ל חַיָּתָֽם׃וּמִגְרְשֵׁי֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּ֑ם מִקִּ֤יר הָעִיר֙ וָח֔וּצָה אֶ֥לֶף אַמָּ֖ה סָבִֽיב׃וּמַדֹּתֶ֞ם מִח֣וּץ לָעִ֗יר אֶת־פְּאַת־קֵ֣דְמָה אַלְפַּ֪יִם בָּֽאַמָּ֟ה וְאֶת־פְּאַת־נֶגֶב֩ אַלְפַּ֨יִם בָּאַמָּ֜ה וְאֶת־פְּאַת־יָ֣ם ׀ אַלְפַּ֣יִם בָּֽאַמָּ֗ה וְאֵ֨ת פְּאַ֥ת צָפ֛וֹן אַלְפַּ֥יִם בָּאַמָּ֖ה וְהָעִ֣יר בַּתָּ֑וֶךְ זֶ֚ה יִהְיֶ֣ה לָהֶ֔ם מִגְרְשֵׁ֖י הֶעָרִֽים׃וְאֵ֣ת הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ לַלְוִיִּ֔ם אֵ֚ת שֵׁשׁ־עָרֵ֣י הַמִּקְלָ֔ט אֲשֶׁ֣ר תִּתְּנ֔וּ לָנֻ֥ס שָׁ֖מָּה הָרֹצֵ֑חַ וַעֲלֵיהֶ֣ם תִּתְּנ֔וּ אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁתַּ֖יִם עִֽיר׃כָּל־הֶעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ לַלְוִיִּ֔ם אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה עִ֑יר אֶתְהֶ֖ן וְאֶת־מִגְרְשֵׁיהֶֽן׃וְהֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ מֵאֲחֻזַּ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֤ת הָרַב֙ תַּרְבּ֔וּ וּמֵאֵ֥ת הַמְעַ֖ט תַּמְעִ֑יטוּ אִ֗ישׁ כְּפִ֤י נַחֲלָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר יִנְחָ֔לוּ יִתֵּ֥ן מֵעָרָ֖יו לַלְוִיִּֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֥י אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃וְהִקְרִיתֶ֤ם לָכֶם֙ עָרִ֔ים עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶ֣ינָה לָכֶ֑ם וְנָ֥ס שָׁ֙מָּה֙ רֹצֵ֔חַ מַכֵּה־נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה׃וְהָי֨וּ לָכֶ֧ם הֶעָרִ֛ים לְמִקְלָ֖ט מִגֹּאֵ֑ל וְלֹ֤א יָמוּת֙ הָרֹצֵ֔חַ עַד־עָמְד֛וֹ לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לַמִּשְׁפָּֽט׃וְהֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑נוּ שֵׁשׁ־עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶ֥ינָה לָכֶֽם׃אֵ֣ת ׀ שְׁלֹ֣שׁ הֶעָרִ֗ים תִּתְּנוּ֙ מֵעֵ֣בֶר לַיַּרְדֵּ֔ן וְאֵת֙ שְׁלֹ֣שׁ הֶֽעָרִ֔ים תִּתְּנ֖וּ בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶֽינָה׃לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּ֤ר וְלַתּוֹשָׁב֙ בְּתוֹכָ֔ם תִּהְיֶ֛ינָה שֵׁשׁ־הֶעָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לְמִקְלָ֑ט לָנ֣וּס שָׁ֔מָּה כָּל־מַכֵּה־נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה׃וְאִם־בִּכְלִ֨י בַרְזֶ֧ל ׀ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃וְאִ֡ם בְּאֶ֣בֶן יָד֩ אֲשֶׁר־יָמ֨וּת בָּ֥הּ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃א֡וֹ בִּכְלִ֣י עֵֽץ־יָד֩ אֲשֶׁר־יָמ֨וּת בּ֥וֹ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם ה֥וּא יָמִ֖ית אֶת־הָרֹצֵ֑חַ בְּפִגְעוֹ־ב֖וֹ ה֥וּא יְמִיתֶֽנּוּ׃וְאִם־בְּשִׂנְאָ֖ה יֶהְדָּפֶ֑נּוּ אֽוֹ־הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו בִּצְדִיָּ֖ה וַיָּמֹֽת׃א֣וֹ בְאֵיבָ֞ה הִכָּ֤הוּ בְיָדוֹ֙ וַיָּמֹ֔ת מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַמַּכֶּ֖ה רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא גֹּאֵ֣ל הַדָּ֗ם יָמִ֛ית אֶת־הָרֹצֵ֖חַ בְּפִגְעוֹ־בֽוֹ׃וְאִם־בְּפֶ֥תַע בְּלֹא־אֵיבָ֖ה הֲדָפ֑וֹ אוֹ־הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו כָּל־כְּלִ֖י בְּלֹ֥א צְדִיָּֽה׃א֣וֹ בְכָל־אֶ֜בֶן אֲשֶׁר־יָמ֥וּת בָּהּ֙ בְּלֹ֣א רְא֔וֹת וַיַּפֵּ֥ל עָלָ֖יו וַיָּמֹ֑ת וְהוּא֙ לֹא־אוֹיֵ֣ב ל֔וֹ וְלֹ֥א מְבַקֵּ֖שׁ רָעָתֽוֹ׃וְשָֽׁפְטוּ֙ הָֽעֵדָ֔ה בֵּ֚ין הַמַּכֶּ֔ה וּבֵ֖ין גֹּאֵ֣ל הַדָּ֑ם עַ֥ל הַמִּשְׁפָּטִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃וְהִצִּ֨ילוּ הָעֵדָ֜ה אֶת־הָרֹצֵ֗חַ מִיַּד֮ גֹּאֵ֣ל הַדָּם֒ וְהֵשִׁ֤יבוּ אֹתוֹ֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל־עִ֥יר מִקְלָט֖וֹ אֲשֶׁר־נָ֣ס שָׁ֑מָּה וְיָ֣שַׁב בָּ֗הּ עַד־מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל אֲשֶׁר־מָשַׁ֥ח אֹת֖וֹ בְּשֶׁ֥מֶן הַקֹּֽדֶשׁ׃וְאִם־יָצֹ֥א יֵצֵ֖א הָרֹצֵ֑חַ אֶת־גְּבוּל֙ עִ֣יר מִקְלָט֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה׃וּמָצָ֤א אֹתוֹ֙ גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם מִח֕וּץ לִגְב֖וּל עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ וְרָצַ֞ח גֹּאֵ֤ל הַדָּם֙ אֶת־הָ֣רֹצֵ֔חַ אֵ֥ין ל֖וֹ דָּֽם׃כִּ֣י בְעִ֤יר מִקְלָטוֹ֙ יֵשֵׁ֔ב עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֑ל וְאַחֲרֵ֥י מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל יָשׁוּב֙ הָרֹצֵ֔חַ אֶל־אֶ֖רֶץ אֲחֻזָּתֽוֹ׃וְהָי֨וּ אֵ֧לֶּה לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת מִשְׁפָּ֖ט לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם׃כָּל־מַ֨כֵּה־נֶ֔פֶשׁ לְפִ֣י עֵדִ֔ים יִרְצַ֖ח אֶת־הָרֹצֵ֑חַ וְעֵ֣ד אֶחָ֔ד לֹא־יַעֲנֶ֥ה בְנֶ֖פֶשׁ לָמֽוּת׃וְלֹֽא־תִקְח֥וּ כֹ֙פֶר֙ לְנֶ֣פֶשׁ רֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר־ה֥וּא רָשָׁ֖ע לָמ֑וּת כִּי־מ֖וֹת יוּמָֽת׃וְלֹא־תִקְח֣וּ כֹ֔פֶר לָנ֖וּס אֶל־עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ לָשׁוּב֙ לָשֶׁ֣בֶת בָּאָ֔רֶץ עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵֽן׃וְלֹֽא־תַחֲנִ֣יפוּ אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ בָּ֔הּ כִּ֣י הַדָּ֔ם ה֥וּא יַחֲנִ֖יף אֶת־הָאָ֑רֶץ וְלָאָ֣רֶץ לֹֽא־יְכֻפַּ֗ר לַדָּם֙ אֲשֶׁ֣ר שֻׁפַּךְ־בָּ֔הּ כִּי־אִ֖ם בְּדַ֥ם שֹׁפְכֽוֹ׃וְלֹ֧א תְטַמֵּ֣א אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ יֹשְׁבִ֣ים בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֣ן בְּתוֹכָ֑הּ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהוָ֔ה שֹׁכֵ֕ן בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ולכל חיתם. מאי חיתם, אילימא חיה, והלא חיה בכלל בהמה, ואלא מאי חיותם ממש, פשיטא, אלא מאי חיתם – כביסה, דאיכא צערא דערבוביתא אפשוט דאין הכונה דהפסוק איירי בהכי, אלא ר"ל דהפסוק מכוין שיהיו הערים לשבת ולכל צרכי החיים, וס"ל דכביסת בגדים היינו חיותא, דאי לא מכבסי בגדיהם איכא צערא דערבוביתא, וזו דעת ר' יוסי, ולכן ס"ל דאם יש לאדם מים וצריך הוא להם לכבוס בגדיו ולאחרים לשתות כביסתו קודמת, כמו שחיי אדם קודמין לחיי חבירו, אבל חכמים ס"ל דרק דמי לחיותא ולא חיותא ממש, ולכן במקרה הזה קודמת שתיית חבירו לכביסת בגדיו שלו, ואמנם כנראה הנה רחיצה של אדם עצמו גם לחכמים קודמת לשתיית חבירו, לפי המבואר לפנינו לעיל בפ' מטות בפסוק לענות נפש (ל' י"ד) דרחיצה יש בה ענוי נפש, יעו"ש ובירושלמי בסוגיא כאן דמשמע כן. .
(נדרים פ"א א׳) ולכל חיתם. א"ר אבהו, ערי מקלט לא נהנו לקבורה דכתיב ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם, לחיים נתנו ולא לקבורה באיירי שמת לוי, ואינו נקבר לא בערי הלוים ולא במגרשיהם אלא מיחדין להם מקום לקבורה חוץ למגרשיהם, אבל רוצח שמת בערי מקלט נקבר בשם, ומפרש בגמרא דרוצח שאני משום דגלי ביה קרא (פ' ט"ו) תהיינה שש הערים האלה למקלט לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה, ודרשינן שמה, שם תהא דירתו שם תהא קבורתו, ע"כ. והנה באמת הלשון שמה אינו מיותר כל כך עד שיהיה מוכרח לדרוש מה שדריש, ולכן לא ידעתי למה לא אמר לוים שאני דגלי בהו רחמנא אשר זה באמת נראה כמיותר, וי"ל. .
(מכות י"ב א׳) מקיר העיר וחוצה. ר׳ מאיר אומר, נותנין קרפף לעיר גכל הבא למדוד תחומין מניח לעיר אויר של שבעים אמה ושירים הוא שני שלישי אמה ומשם מתחיל למדוד אלפים אמה, והיינו שמניח מקום מרווח שנחשב כמו חצר לתשמישי בני העיר ונקרא קרפף. , מנא הני מילי, אמר רבא, אמר קרא מקיר העיר וחוצה, אמרה תורה תן חוצה ואח"כ מדוד דכלומר תן לה קרפף של שבעים אמה ושיריים ואח"כ מדוד משם להלאה. והא דשיעור קרפף הוי ע' אמה ושיריים מבואר לפניו ס"פ תרומה דילפינן מחצר המשכן יעו"ש. ולענין הלכה מחלוקת הפוסקים אם קיי"ל כר"מ או כחכמים דר"מ דאין נותנין קרפף, ורמ"א באו"ח סי' שצ"ח ס"ה פסק כר"מ מטעם דהלכה כמאן דמיקל בעירוב. .
(עירובין נ"ז א׳) ומדותם מחוץ לעיר. הנודר מן העיר מותר לכנס לתחומה, מאי טעמא, דכתיב בתחומה ומדותם מחוץ לעיר, מלמד שתחום העיר לאו בעיר דמי התחום העיר הם בתים שבאלפים אמה לכל רוח סביב. ויש להעיר בחולין ק"י א' בסורא לא אכלי כחל ובפומבדיתא אכלי, רבא בר תמרי מפומבדיתא איקלע לסורא ואכל כחל, אמרו ליה ולית לך נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם, אמר להו חוץ לתחום אכלתינהו, ע"כ. ומבואר מזה, דרק חוץ לתחום לא מיחשב כעיר, אבל תוך התחום דהיינו בתוך אלפים אמה נחשב כהעיר עצמה, וקשה מסוגיא שלפנינו דמבואר דהנודר מן העיר מותר לכנס לתחומה, הרי דגם תוך התחום אינו נחשב עוד כהעיר, וצ"ל דשאני נדרים דאזלינן בתר לשון בני אדם, ומה שמביא ראיה מפסוק הוא יען כי לולא היה סמך מלשון הכתוב דזה נקרא גוף העיר לא היה מהני גם מה שכיון ללשון בני אדם, כמו שמצינו כן בכ"מ. –
גם נראה לומר בכלל בענין שייכות שטח התחום אלפים אמה לגוף העיר, דהיכי דאיירינן בענין התלוי בשטחות העיר אז אין התחום בכלל, והיכי דאיירינן בשם העיר אז גם התחום נקרא על שם העיר, כגון אם נאמר למשל איש פלוני לא נמצא כעת בעיר אז אין ראיה שאינו נמצא חוץ לעיר אלא יכול להיות שנמצא שם ואין זה סתירת הלשון שאמרנו שאינו נמצא בעיר, משא"כ אם נאמר למשל איש פלוני הוא מטבריה אז אע"פ שדירתו היא מחוץ לעיר בכל זאת נקרא ע"ש טבריה, וכ"מ בשו"ת גאוני בתראי סי' כ"ז בשם הב"ח דאדם קורא עצמו על שם העיר אע"פ שהוא גר בסביבות העיר, וכן נ"מ בזה לכמה ענינים, כמו לענין גיטין שאם כותבין גט בתוך תחום העיר אפשר לכתוב בגט שם העיר, ועוד ענינים, ולפי"ז יתיישבו הרבה ענינים וסוגיות כפי שימצא המעיין.
אך לפי"ז יוצא דין חדש דבנודר למשל שלא יהנה מטבריה אסור גם בתחומה, יען כי כפי שכתבנו נקראת הסביבה עד לאחר התחום על שם העיר, והפוסקים לא העירו מזה, וצריך תלמוד. .
(נדרים נ"ו ב׳) אלפים באמה. ולמעלה הוא אומר אלף אמה, הא כיצד, אלף אמה מגרש ואלפים אמה שדות וכרמים ומגרש הוא מקום רחב ופנוי מזריעה ומאילנות לנוי העיר, ועוד אלף אמה לשדות וכרמים ללוים. .
(סוטה כ"ז ב׳) זה יהיה להם. אלפים אמה של תחום שבת מרובעות כטבלא מרובעת כדי שיהיה נשכר לזוית זכלומר שמודד על פני כל אורך העיר למזרח אלפים אמה לחוץ וכן לצפון ואח"כ רואים כאלו היתה טבלא מרובעת בקרן למלאותו, ונמצא התחום בקרן אלפים ואלכסונן שהם אלפים ות"ת אמה, יען כי כידוע כל אמתא ברבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונו, ותרי חומשי דאלפים הוי ת"ת, ובזה הלא הוא נשכר את הזוית, היינו ארבע הפאות שבאלכסונו של מרובע העודפות על העגול שבתוכו, אבל לא ימדוד מאמצע הקרן אלפים באלכסון, וכן בקרן שכנגדו ליתן החוט מזה לזה, שא"כ מפסיד הת"ת אמה שבקרן וגם לא יהיה התחום כנגד העיר אלא אלף ותכ"ח, יען דחרי חומשי דאלף ותכ"ח הוי תקע"ב בקרוב, וכל זה הוא על יסוד הדין המבואר לפנינו בפ' בשלח דכל אדם יש לו ממקום ששבת בבין השמשות של ערב שבת ב' אלפים אמה לכל צד ברבוע העולם, וילפינן זה מכאן, יעו"ש. דתני רב חנניא, זה יהיה להם מגרשי הערים, כזה יהיו כל שובתי שבת חנראה דר"ל כמו דילפינן מכאן לעיקר שיעור אלפים אמה לענין שבת כמבואר לפנינו במקומו בפ' בשלח כך ילפינן גם לענין אלכסונם, כמו הכא דחשבינן האלכסונים משום דכאן כתיב פאת קדמה פאת נגבה דמשמע זוית ואלכסון, ודו"ק. .
(עירובין נ"א א׳) ועליהם תתנו וגו'. מה בין שש ערי המקלט ובין הארבעים ושתים עיר, הללו קולטות בין לדעת בין שלא לדעת טר"ל בין אם ברח לשם לדעת קליטה שידע שהיא קולטת בין שלא ידע ובמקרה בא לשם. הללו לדעת קולטות, שלא לדעת אין קולטות, הללו אין מעלים בהם שכר ללוים והללו מעלים בהם שכר ללוים יבשש ערי מקלט אין מעלים הרוצחים ללוים שכר דירתם, אבל במ"ב ערים מעלים שכר, משום דהם נתנו לפרנסת הלוים. .
(מכות י׳ א׳, י"ג א׳) והקריתם לכם ערים. אין הקריה אלא הזמנה יאר"ל שיזמינו ערים קבועות לזה ויכינו כל הדרוש לזה שיהיו מכוונות לתכליתן, וכמבואר לפנינו בפ' שופטים בפ' תכין לך הדרך [לערי מקלט] תכוין לך סרטיאות שיהיו מפולשות לתוכו, ועיי"ש לפנינו. , ערים, שומע אני כרכים, ת"ל ערים, אי ערים שומע אני אפילו כפרים, ת"ל ערים, הא כיצד, מגיד שלא היה שם אלא שווקים ובית המחיה יביתבאר ע"פ המבואר לפנינו בפ' ואתחנן (ד' מ"ב) דערי מקלט אין עושין אותן לא עיירות גדולות ולא קטנות אלא בינוניות, וטעם הדבר משום דעיירות גדולות הכל נקבצים לשם ותהיה רגל גואל הדם מצויה שם ויארוב לו, ובעיירות קטנות אין כל המזונות מצויות שם, ולכן עושין אותן במקום שווקים ושיהיה שם בית המחיה וכתיב (שם) ונס אל אחת הערים האל וחי, ודרשינן עביד ליה מידי דתיהוי ליה חיותא. [ספרי]. ונס שמה רוצח. ת"ר, מניין ליוצא מב"ד חייב ואמר אחר יש לי ללמד עליו זכות מניין שמחזירין אותו ׳ ת"ל (פ׳ משפטים) נקי אל תהרג, ומניין ליוצא מב"ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה שאין מחזירין אותו, ת"ל (שם) צדיק אל תהרג, חייבי גלות מאי, אתיא רוצח רוצח יגדכמו דההורג במזיד נקרא רוצח כך ההורג בשוגג נקרא ג"כ רוצח כמש"כ לנוס שמה רוצח. וטעם הלמוד מן נקי ומן צדיק נתבאר לפנינו בפ' משפטים במקומו, ועוד נתבאר לפנינו שם מה ששייך לדיני דרשה זו. .
(סנהדרין ל"ג ב׳) מכה נפש. פרט לעושה חבורה באביו בשוגג, ס"ד אמינא כיון דבמזיד בר קטלא הוא בשוגג יגלה, קמ"ל ידפשוט דמדייק כן מדכתיב מכה נפש ועושה חבורה לאו מכה נפש הוא. ומיהו באדם אחר זולת אביו לא אצטריך לאשמעינן זה דפשיטא הוא ורק באביו הוי רבותא כדמפרש ואם הרג אביו בשוגג גולה כשאר כל אדם. .
(מכות ח׳ ב׳) בשגגה. פרט לאומר מותר דאינו גולה טודנתשב כמזיד. וזו דעת רבא דקיי"ל כותיה, ויש בענין זה גירסות שונות ואריכות דברים, ובהמשך חבורנו באיזו מקומות בארנו פרטי דין אומר מותר, וכאן אין המקום גורם להאריך. .
(שם ז׳ ב׳) עד עמדו וגו׳. מה ת"ל, לפי שנאמר (פ׳ כ"ז) ורצח גואל הדם את הרוצח אין לו דם, יכול מיד, ת"ל עד עמדו לפני העדה למשפט טזר"ל דב"ד דנין אותו שחייב גלות, אבל בלא"ה הוי כמו שאסור לאדם לדון דין לנפשיה. והרמב"ם השמיט דין זה, וכפי הנראה טעמו הוא ע"פ משא ומתן שבגמרא כאן בזה"ל, ת"ר, ורצח גואל הדם את הרוצח, מצוה ביד גואל הדם, אין גואל הדם רשות ביד כל אדם, דברי ר' יוסי הגלילי, ר' עקיבא אומר רשות ביד גואל הדם וכל אדם אין חייבין עליו [כצ"ל, ולא חייבין עליו כמש"כ לקמן בפסוק כ"ז], אמר מר זוטרא אמר רב, רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם והרגו נהרג עליו, כמאן, לא כריה"ג ולא כר"ע, הוא דאמר כהאי תנא, דתניא, ר"א אומר עד עמדו לפני העדה למשפט מה ת"ל, לפי שנאמר ורצח גואל הדם את הרוצח יכול מיד ת"ל עד עמדו לפני העדה למשפט, ופריך וריה"ג ור"ע האי עד עמדו לפני העדה למשפט מאי דרשי ביה, מבעי ליה לכדתניא, ר' עקיבא אומר מניין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בב"ד אחר ת"ל עד עמדו לפני העדה, עד שיעמוד בב"ד אחר, ע"כ. והרמב"ם בפ"ה ה"י מרוצח פסק כר"ע, ודינו דמר זוטרא אמר רב דאסור לגואל הדם להרוג לרוצח בינו לבין עצמו עד שיעמוד בב"ד השמיט הרמב"ם, והדבר פשוט משום דריה"ג ור"ע לא ס"ל כן, כמבואר, והכ"מ האריך הרבה בטעם הדבר שלא קיי"ל דין זה. –
וכמה קשים דברי הכ"מ בפ"א ה"ה מרוצח במה שפסק הרמב"ם רוצח שהרג בזדון אין ממיתים אותו העדים ולא הרואים אותו עד שיבא לב"ד וידנוהו למיתה שנאמר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט, עכ"ל. וכתב ע"ז הכ"מ כמקור לדבריו וז"ל, בפ' אלו הן הגולין דף י"ב ועוד תניא בספרי לפי שהוא אומר ורצח גואל הדם את הרוצח יכול בינו ובין עצמו ת"ל ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה, עכ"ל.
וכל מעין יראה כמה תמוהים דבריו שמביא מקור מברייתא שהוא בעצמו האריך בפ"ה ה"י מרוצח להוכיח דלא קיי"ל כמותה, וכן גם מתבאר מסוגיית הגמרא שהבאנו ובארנו, ולבד זאת מה שייך דין הרמב"ם כאן לברייתא זו, שהברייתא איירי רק בגואל הדם שהוא אסור להרוג בלא ב"ד את הרוצח בשוגג, והרמב"ם איירי בכל אדם וברוצח במזיד, והלא הדבר פשוט שמקורו של הרמב"ם הוא מברייתא דר"ע בסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בב"ד אחר, וכמו שנבאר בדרשה הסמוכה, יעו"ש. והיא פליאה רבתא. .
(שם י"ב א׳) עד עמדו וגו׳. תניא, ר׳ עקיבא אומר, מניין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בב"ד אחר, ת"ל עד עמדו לפני העדה למשפט – עד שיעמוד בב"ד אחר יזי"ל בטעם הדבר שאין עומד לפני ב"ד זה דברייתא זו דר"ע היא היא הברייתא דר"ע הבאה בלשון אחר בגמרא בכ"מ, ר"ע אומר, סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש כולם נעשו עדים ואין עד נעשה דיין, ולפי"ז הלמוד דהכא הוא מגזה"כ, והסברא אין עד נעשה דיין הוא רק הסבר וטעם לגזה"כ. ובר"ה כ"ו א' אמרו בטעמיה דר"ע משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה דמבעי חזי ליה זכותא וכיון דחזיוהו דקטל נפשא תו לא חזי ליה זכותא, ולפי מש"כ אין לדין זה שני מקורים, מפסוק שבכאן ומפסוק ושפטו והצילו, אלא דעיקר הלמוד הוא מפסוק שלפנינו מגזה"כ שצריך לעמוד לפני ב"ד, ושם מבאר ומפרש טעם גזה"כ בזה שאינו די בב"ד זה משום אין עד נעשה דיין. וטעם גוף דבר זה שאין עד נעשה דיין מבאר משום דכתיב ושפטו והצילו דלא מצי לראות לו זכות. ותוס' בר"ה שם נדחקו בישוב אלה המקורים השונים דהכא ודהתם שלדין זה, ולפי דברינו הענין מבואר, ודו"ק. –
ועיין ברמב"ם פ"א ה"ה מרוצח כתב וז"ל, רוצח שהרג בזדון אין ממיתים אותו העדים ולא הרואים אותו עד שיבא לב"ד וידנוהו למיתה שנאמר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט, עכ"ל, והכ"מ הראה מקור לדבריו, וכתבנו באות הקודם עד כמה קשים דבריו, יעו"ש. והיותר נכון שכיון לדרשה שלפנינו, אלא שקצת קשה למה לא העתיק הדין כמו שהוא בסוגיא שלפנינו בסנהדרין שראו הם מוכרח לעמוד לפני ב"ד אחר, ואפשר לומר ע"פ מש"כ דטעם דין זה יש לו שייכות עם מ"ש ר"ע דאין עד נעשה דיין, ודין זה כתב הרמב"ם בהלכות עדות פ"ה ה"ח. –
ומה שכתב הרמב"ם דין זה בכלל שאסור להרוג לרוצח קודם שנדון בב"ד ויליף זה מפסוק שלפנינו, הנה אע"פ דבגמרא מבואר זה רק בסנהדרין שראו באחד שהרג, אך פשוט דכש"כ הוא דאנשים דעלמא לא יעשו דין לעצמם בלא רשות ב"ד שאפשר שטועים הם וכדומה, ורגיל הרמב"ם להסמיך דין פשוט וברור בלשון הפסוק שבאותו ענין אע"פ שבגמרא לא נאמר כן מפורש, כמש"כ כ"פ בחבורנו [עיין פ' שמיני י' ו']. .
(שם שם) שש ערי מקלט. להיכן גולין לערי מקלט, לשלש שבעבר הירדן ולשלש שבארץ כנען, שנאמר (פ׳ י"ד) את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען, ועד שלא נבחרו שלש שבא"י לא היו שלש שבעבר הירדן קולטות, שנאמר שש ערי מקלט תהיינה, עד שיהיו ששתן קולטות כאחת יחונ"מ פשוטה, דעד שאין להם דין ערי מקלט פטור גואל הדם אם הרגו שם לרוצח. .
(מכות ט׳ ב׳) ערי מקלט תהיינה. אין לי אלא שקולטות בארץ, בחו"ל מניין, ת"ל תהיינה יטהנה אי אפשר לפרש כפשוטו שערי מקלט נוהגות גם בחו"ל, שהרי בכתוב מפורש להגבילם רק בארץ, כמש"כ בפסוק זה את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען, וכ"פ הרמב"ם בפ"ח ה"א מרוצח דערי מקלט אין נוהגות בחו"ל, וכתב הכ"מ דצריך לפרש דרשה זו בספרי דהכונה דקולטות בחו"ל כלומר שקולטות גם לבני חו"ל שנסו לשם, אי נמי דחו"ל קרי לעבר הירדן, עכ"ל. ולדעתי זה דוחק שיקרא לעבר הירדן חו"ל, ולא מצינו דוגמא לזה בכה"ת, וצ"ל כאופן הראשון דקולטות גם לבני חו"ל. וטעם הלמוד מלשון תהיינה הוא מפני שבפסוק הקודם אמר תהיינה לכם, ויש לפרש דרק לבני א"י מדבר, כמ"ש כי אתם עוברים וגו' ארצה כנען, ולכן חזר ואמר תהיינה בסתם לכלול גם בני חו"ל.
אך לגוף דברי הרמב"ם שאין ערי מקלט נוהגות רק בא"י לא הביא הכ"מ מקור מדחז"ל, והאמת הוא, כי היה לפני הרמב"ם ושאר הראשונים דרשה בספרי לקמן פסוק כ"ט והיו אלה לכם בכל מושבותיכם [בדיינין איירי שם] בחו"ל, יכול אף ערי מקלט יהיו נוהגים בחו"ל ת"ל אלה, הדיינין נוהגין בין בארץ בין בחו"ל וערי מקלט אין נוהגין אלא בארץ, ע"כ. וברייתא זו הביא הרמב"ם בסה"מ עשין קע"ו, ולפנינו חסרה כאשר הרבה כאלה ברייתות יש שהיו לפני הראשונים ולפנינו חסרים כמש"כ במק"א. וחידוש על הכ"מ שלא הביא זה מסה"מ להרמב"ם. [ספרי]. תהיינה. מהו תהיינה – שלא תעשנה עיר הנדחת כלפנינו בספרי ליתא לדרשה זו ובילקוט הובאה. וטעם הדרשה פשוט משום דהלשון תהיינה משמע שהווייתן תתקיים ולא תבטל, וזה לא יתכן בעיר הנדחת שדינה להשרף וליחרב ולא תבנה עוד כמבואר בפ' ראה, ולכן בהכרח שלא תהיה נדונית בדין עיר הנדחת. ומה שנוגע לעיקר דרשה זו נבאר אי"ה במקומו בפ' ראה (י"ג י"ג). .
(ספרי זוטא) ולגר ולתושב. ולמעלה הוא אומר (פ׳ י"ב) והיו לכם הערים למקלט, לכם ולא לגרים, הא כיצד, כאן בגר תושב שהרג ישראל, כאן בגר תושב שהרג גר תושב כאגר תושב שהרג ישראל אינו גולה דלא סגי ליה בגלות דתלינן שבשנאה עשה, אבל אם הרג את גר תושב בשגגה גולה, וענין גר תושב הוא עובד כוכבים שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ולקיים מצות ב"נ, ונקרא גר תושב על שם שמותר לנו להושיבו בינינו בא"י. –
ודע דאיתא בספרי פ' שופטים (י"ט ב') שלש ערים תבדיל לך, לך ולא לאחרים, כלומר שעובד כוכבים שהרג את ישראל בשוגג אינו גולה אלא נהרג עליו [בעובדי אלילים בימים הקדמונים]. ותמיהני שדרשו זה מדיוק קל מלשון תבדיל לך שיש לפרשו ע"ד הפשט כמו קח לך סמים, עשה לך חצוצרות, ועשית לך ארון, וכדומה, בעוד שכאן בפסוק שלפנינו מפורש כתיב בענין זה תהיינה לבני ישראל, וצ"ע. .
(מכות ט׳ א׳) ואם בכלי ברזל. תניא, רבי אומר, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהברזל ממית בכל שהוא, לפיכך לא נתנה בו תורה שיעור כבפירש"י ברזל ממית בכל שהוא כגון מחט הנוקב שתחב לו בוושט או בלבו, והקשו התוס' א"כ אפילו קוץ נמי ולמה אמר החידוש והרבותא בברזל, ולכן כתבו דהכונה שאמר ברזל ממית בכל שהוא משום דאמרינן בעלמא ברזל מיזרף זריף, עכ"ל, ור"ל שהברזל עושה חריצים בבשר ומכאיב המכה.
אבל בירושלמי כאן (פ"ט ה"ב) מפורש כרש"י, דז"ל שם, אלא אפילו צינורת קטנה דהיא יכלה מקים גו וושטא ומקטלינא, ע"כ. ומפרש שלא נתנה בו תורה שיעור, ר"ל שלא נתנה שיעור כמו שנתנה באבן יד (פ' י"ח) דכתיב באבן יד אשר ימות בה, ובכלי עץ יד כתיב אשר ימות בו הכהו, דמשמע שיש בה מלא אחיזה דבעינן שיעורא, וע"ע בסוגיא. .
(סנהדרין ע"ו ב') מות יומת. מנה"מ דאמור רבנן זיל בתר רובא, אמר רב כהנא, אתיא מהורג את הנפש, דאמר רחמנא קטליה, ודילמא טריפה הוא כגהנהרג, וא"כ גברא קטילא קטיל. , אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא כדושקיל וטרי עוד בגמרא וכי תימא דבדקינן ליה הא קא מינוול, וכי תימא משום אבוד נשמה דהאי ננווליה וניחוש שמא במקום סייף נקב הוי, ולפי מסקנת סברא זו ניחא למה באמת לא נבדקיה משום המצוה ושפטו העדה והצילו דמצוה למצוא זכות להנדון, אך משום דגם אחר הבדיקה אפשר עדיין לחוש שמא במקום סייף נקב הוי שוב א"א לתקן הדבר ולכן לא בדקינן כלל. .
(חולין י"א ב') מות יומת הרוצח. יכול מדכתיב או בכלי ברזל הכהו אינו חייב אלא על כלי ברזל, מניין שאם השליך עליו עשתות וגולמים והרגו שהוא חייב, ת"ל רוצח הוא מות יומת הרוצח – מכל מקום כהשהרי עכ"פ רוצח הוא, ועיין באות הסמוך. [ספרי]. אשר ימות בה. מגיד שאינו חייב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמיתו, ולהלן הוא אומר (פ׳ שופטים) והכהו נפש, מגיד שאינו חייב עד שיכנו על מקום שהוא כדי להמיתו כועיין ברמב"ם בפ"ג ה"ב מרוצח ביאר פרט זה וז"ל, הואיל ונאמר אשר ימות בה מכאן שאומדים מקום המכה, וכשם שאומדים החפץ שהכה בו ומקום המכה כך אומדים כח ההכאה שנאמר באבן יד מכאן שמשערין את היד, אינו דומה זורק אבן בחבירו ברחוק ב' אמות לזורק בו ברחוק י' אמות, שברחוק י' יהיה כחה יותר וכן להלאה, וכן משערין המכה עצמה, ומשערין כח ההורג וכח הנהרג אם הוא גדול או קטן, חזק או חלש, בריא או חולה, וכן כל כיוצא בזה, שנאמר אשר ימות בה, מיתתו של זה משערין כל סבותיה, עכ"ל. וכל דברים אלו בנויים על יסוד הדרשה שלפנינו בהרחב ביאור והסבר. .
(שם) מות יומת הרוצח. יכול מדכתיב או באבן אינו חייב אלא אם הרגו באבן, מניין שאם גלגל עליו סלעים ועמודים והרגו שהוא חייב ת"ל רוצח הוא מות יומת הרוצח, מ"מ כזכמש"כ בפסוק הקודם שהרי עכ"פ רוצח הוא. .
(שם) או בכלי עץ. נאמר ברזל אבן ועץ, לא ראי אבן כראי עץ ולא ראי עץ כראי אבן, ולא ראי שניהם כראי ברזל, הצד השוה שבשלשתם שהוא מחמת הממיתים והממית, יצא את שדחפו לתוך האור או לתוך המים ושיסה בו את הכלב או את הנחש שדינו מסור לשמים כחוע"פ יסוד דרשה זו קיי"ל הרבה פרטי דינים, כמו הדוחף את חבירו לתוך המים או לתוך האש אומדין אותו אם יכול לעלות משם פטור, וכן אם כבש עליו בתוך המים או בתוך האש עד שלא נשאר בו כח לעלות משם ומת חייב אע"פ שאינו הוא הדוחף בתחלה, והוא הדין למניח ידו על פי חבירו ועל חוטמו עד שהניחו מפרפר ואינו יכול לחיות או שכפתו והניחו בצינה או בחמה עד שמת או שבנה עליו מקום עד שמנע ממנו הרוח או שהכניסו למערה או לבית ועשן עליו עד שמת או שהכניסו לבית של שיש והדליק עליו נר עד שהמיתו ההבל, בכל אלו נהרג עליו, דהוי כמו שחנקו בידו, אבל הכופת את חבירו והניחו ברעב עד שמת או שהניחו וכפתו במקום שסוף החמה או הצינה לבא לשם ובא והמיתו או שכפה עליו גיגית או שפרע עליו את המעזיבה או שהשיך עליו את הנחש ואין צ"ל אם שיסה בו את הכלב או את הנחש, בכל אלה אין ממיתין אותו, ודורש דמים ידרוש דמו, וכן הדוחף את חבירו בבור והיה שם סולם שיכול לעלות עליו ובא אחר וסילק את הסולם שניהם אין נהרגין בב"ד, ואפילו היה הדוחף עצמו הוא שחזר וסילק את הסולם פטור ממיתת ב"ד ורק דמו נדרש. .
(שם) מות יומת הרוצח. יכול מדכתיב או בכלי עץ אינו חייב אלא אם הרגו בעץ, מניין שאם השליך עליו קורות וכלונסאות והרגו שהוא חייב, ת"ל רוצח הוא מות יומת הרוצח, מ"מ כטכמש"כ לעיל אות כ"ז. .
(שם) גאל הדם וגו׳. תנא ר׳ שילא, כלפי שנאמר גואל הדם הוא ימית את הרוצח, הרי מי שהכה את בנו אין בנו השני נעשה גואל הדם להמית את אביו, אבל אח שהנה את אחיו, אחיו השני נעשה גואל הדם למדסתים ותנא סתם משמע אפי' אם הרוצח הוא אחיו הגדול ג"כ נעשה לו גואל הדם, וקצת צ"ע בזה, דהא הטעם שאין הבן נעשה גואל הדם לאביו הוא משום מצות כבוד, וכמש"כ רש"י במכות י"ב א', וא"כ הלא גם באחיו הגדול חייב בכבוד מדאורייתא כמו דדרשינן בפ' יתרו ואת אביך ו' יתירה לרבות אחיו הגדול, יעו"ש. והנה ברמב"ם לא מצאתי דין גואל הדם באחיו, ועיין עוד בירושלמי שם, וצ"ע. .
(ירושלמי מכות פ"ב ה"ה) בפגעו בו. תניא, גואל הדם ימית את הרוצח, מצוה בגואל הרם, ומניין שאם אין לו גואל מעמידין לו ב"ד גואל, ת"ל בפגעו בו – מכל מקום לאהנה לפי פשטות הענין איירי ברוצח במזיד, דבזה איירי פסוק זה, כמש"כ רש"י בפסוק ט"ז, וכ"פ הרמב"ן בסה"מ מ"ע י"ג, וכ"מ מרמב"ם ריש הלכות רוצח, אבל רש"י בסוגיא כאן פירש דאיירי ברוצח בשוגג, והוא פלא, שסותר עצמו מפירושו לגמרא לפירושו בפרשה זו, ולבד זה ג"כ קשה שפי' שלא אליבא דהלכתא, דז"ל הגמרא במכות י"ב א', ת"ר, ורצח גואל הדם את הרוצח [בשוגג], מצוה ביד גואל הדם, אין גואל הדם, רשות ביד כל אדם, דברי ר' יוסי, ר"ע אומר רשות ביד גואל הדם וכל אדם אין חייבין עליו, והנה לפי פירש"י בסוגיא זו דכאן איירי ברוצח בשוגג הלא אתיא אליבא דר' יוסי אשר באמת לא קיי"ל כותיה אלא כר"ע דרשות הוא ואין בו מצוה כלל וכפי שיתבאר לקמן פ' כ"ז, וא"כ איך מפרש סתמא דברייתא שלא אליבא דהלכתא, וצע"ג. –
ומה שכתב רש"י בפסוק זה בפגעו בו אפילו בתוך ערי מקלט, אין הכונה דאיירי כאן ברוצח בשוגג אלא ר"ל אם זה הרוצח המזיד נס לערי מקלט מצוה בגואל הדם להמיתו אפילו פגע בו בתוך ערי מקלט. ואמנם צ"ע למה הוכרח רש"י לפרש דרש זה הלא לפנינו בגמרא כאן מבואר דרשה על בפגעו בו מניין שאם אין לו גואל שב"ד מעמידין לו גואל ת"ל בפגעו בו מ"מ, כמו שמועתק לפנינו.
ואולי י"ל כי דרשת רש"י לא קאי על בפגעו בו שבפסוק זה אלא על זה שבסמוך פ' כ"א ששם מיותר הוא אחרי דכבר כתיב זה כאן, וגם לא באה שם דרשה על לשון זה לא בגמרא ולא בספרי, ולכן פירש"י ומרמז בו חידוש דין אפילו בתוך ערי מקלט. ומה שמצויין זה ברש"י פ' י"ט אולי ט"ס הוא, וצריך להצטיין על פ' כ"א. .
(סנהדרין מ"ה ב׳) בפגעו בו וגו'. תניא, מניין שאפילו אמר שאיני יכול להקבילו, ת"ל בפגעו בו הוא ימיתנו לבפירשו המפרשים מניין שאפילו אינו יכול לפגוע בו מיד שמצוה על גואל הדם לחזור עליו ת"ל בפגעו בו הוא ימיתנו דמשמע ימיתנו מ"מ, עכ"ל. ולדעתי אין מבואר הלשון אפילו אמר, וגם הלשון אינו יכול להקבילו אינו מכוון לכאן. ולכן נ"ל דהפירוש הוא שאם לא רצה גואל הדם להמיתו הוא מתנצל ואומר שאינו יכול להמיתו, בכ"ז מצוה לפגוע בו ולהמיתו כמבואר בדרשה דלעיל שב"ד מעמידין לו גואל ת"ל בפגעו בו מ"מ, וכמו שדריש לעיל רבויים שונים מלשון בפגעו בו, ודו"ק. .
(ירושלמי מכות פ"ב ה"ה) ואם בשנאה יהדפנו. אין לי אלא שהכהו בכלי ברזל באבן יד או בכלי עץ, מניין שאם דחפו מראש הגג ונפל ומת שהוא חייב, ת"ל ואם בשנאה יהדפנו – מכל מקום לגכמש"כ לעיל בפ' ט"ז וי"ח, ועיין מש"כ בפ' י"ז אות כ"ו דבעינן אומד המכה והמוכה והמקום יעו"ש, צ"ל דגם כאן צריך לשער גובה המקום שהפילו מעליו וכח הנדחף. ועיין לפנינו בפ' משפטים בפסוק ונפל שמה שור או חמור ומש"כ שם. [ספרי]. השליך עליו בצדיה. בצדיה – שצדה לו ומתכוין לו לדמפרש דלא די שכיון להשליך וממילא נפל עליו אלא דבעינן שצדה לו ומתכוין לו, והוא לשון מארב. .
(שם) או באיבה. כבש עליו לתוך המים או לתוך האור ואינו יכול לעלות משם ומת חייב, דאמר קרא או באיבה – לרבות את המצמצם לההיינו כובש, שצמצמו שם שלא יקום, ויליף זה מלשון או באיבה, יען שגם פעולה כזו עושין רק משנאה, ועיין מש"כ לעיל בפ' י"ח. .
(סנהדרין ע"ו ב׳) הכהו בידו. בידו למה נאמר, לפי שהוא אומר ואם בכלי ברזל הכהו ואם באבן יד או בכלי עץ יד, אין לי אלא שהרגו באלו שהוא חייב, דחקו חנקו בעטו דעכו מניין, ת"ל בידו – מכל מקום לוועיין לעיל בפ' י"ח מש"כ שם. [ספרי]. הכהו בידו וימת. מכאן דכל היכי דאיכא הכאה סתם לאו מיתה היא לזכמו במכה אביו ואמו דחייב מיתה אע"פ שלא מתו מחמת הכאתו, ועיין מש"כ בפ' משפטים בפסוק הנזכר. .
(סנהדרין פ"ד ב') מות יומת המכה. תניא, מניין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו, ת"ל מות יומת המכה – מכל מקום לחמיתה הכתובה בו היא סייף כפי שיתבאר בפסוק ל', ולפעמים א"א לקיים בו מיתה זו כגון שעמד על נפשו וכדומה. .
(שם מ"ה ב׳) רצח הוא. מה ת"ל, לומר לך, על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו לטבא לפרש בזה דלא נפרש הפסוק דפ' משפטים וכי יגח שור וגו' וגם בעליו יומת דהכונה יומת ממש אלא יענש בעונש ממון וכפי שנתבאר במקומו שם. .
(שם ט"ו ב׳) גאל הדם ימית. מה ת"ל, והלא כבר נאמר (פ׳ י"ט) גואל הדם הוא ימית את הרוצח, אלא שיכול אין לי אלא זה שיש לו גואל, מי שאין לו גואל מניין, ת"ל גואל הדם – מכל מקום מהכונה שב"ד מעמידין גואל לנקום נקמת דם הנרצח וכמ"ש בסנהדרין מ"ה ב', רק שם יליף מדרשה אחרת כמובא לפנינו לעיל בפ' י"ט. ולכאורה לפי אותה דרשה שבסנהדרין נשאר קושית הספרי מה ת"ל והלא כבר נאמר וכו'. ולכן נראה דכאן לא איירי בהעמדת ב"ד גואל, אלא מי שירצה לנקום נקמת דם ההרוג מותר לו להיות במקום הגואל הקרוב, ומה דכתיב כאן עוד הפעם בפגעו בו כפול מפסוק י"ח עיין משכ"ל בפ' י"ט אות ל"א. [ספרי]. בפתע בלא איבה. ת"ר, ואם בפתע – פרט לקרן זוית מאר"ל אם נכנס לקרן זוית והמיתו שם בשגגה אינו גולה, ואם נס לשם אינו נקלט משום דזה קרוב למזיד הוא, וזה הטעם הוא בכל הפרטים שנחשבו בדרשות פסוק זה, כפי שיבא עוד. , בלא איבה – פרט לשונא מבשהרגו בשוגג. .
(מכות ז׳ ב׳) בפתע בלא איבה. מכאן דפתע הוא שוגג מגעיין מש"כ בזה בפ' נשא (ו' ט') בפסוק בפתע פתאום ובפ' בהעלותך (י"ב ד') בפ' ויאמר ה' פתאום. .
(כריתות ט׳ א׳) הדפו או השליך עליו. הדפו – שדחפו בגופו, או השליך עליו – להביא ירידה שהיא לצורך עליה מדכגון הרוצה להרים ידו בכח וגרזן בידו ומשפיל תחלה את גופו ושוחה לפניו כדי להרים בכח ובהשפלתו הרג, חייב גלות, דלא תימא הואיל וצורך עליה פטור מגלות, דהא כתיב ויפל. .
(מכות ז׳ ב׳) בלא צדיה. פרט למתכוין לצד זה והלכה לה לצד אחר מהכמש"כ לעיל אות מ"א שזה הוי קרוב למזיד. .
(שם שם) בלא ראות. פרט לסומא שאינו גולה מוטעם הדבר מפני שהוא קרוב לאונס, ומסמיך זה על הלשון בלא ראות דמשמע דזה שהרגו לא ראהו, דאלו ראהו לא היה הורגו, מכלל דיש יכולת בידו לראות ואינו רואה, וממילא נתמעט סימא שאינו יכול לראות, וע"ע מש"כ בפסוק הסמוך. .
(שם ט׳ ב׳)בלא ראות. לרבות את המכה בלילה מזשגולה, ואינו כמו סומא, יען דבלא ראות משמע שבזמן אחר הוא רואה ורק באותה שעה אינו יכול לראות דהיינו בלילה ואז הוא גולה, אבל סומא אינו רואה לעולם ולא יונח עליו הלשון בלא ראות ע"פ הבאור המבואר ולכן אינו גולה כמבואר. .
(ירושלמי מכות פ"ב ה"ה) ויפל עליו. עד שיפול דרך נפילה מחכגון אם היה דולה את החבית להעלותה לגג ונפסק החבל ונפלה על חבירו והרגתו, או שהיה עולה בסולם ונפל על חבירו והרגו פטור מן הגלות שזה כמו אונס הוא, שאין זה דבר הקרוב להיות ברוב העתים אלא כמו מקרה מצויין, אבל אם היה משלשל את החבית ונפלה על חבירו והרגתהו, גולה, מפני שדרך נפילה היא ומצוי להיות כן, שטבע הדבר הכבד לירד למטה במהירות, והיה ליה לזרז עצמו ולתקן מעשיו יפה, וכיון שלא עשה כן יגלה, וזה הוא הענין מה דבעינן שיפול דרך נפילה משום דבאופן כזה הו"ל להעלות על הדעת כמש"כ. .
(מכות ז׳ ב׳) והוא לא אויב לו וגו׳. ת"ר, והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו, חד לדיין וחד לשני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה שאין יושבין בדין כאחד מטהנה זה פשוט דפשטות כונת הכתוב שההורג לא היה אויב להנהרג ולא ביקש רעתו, כלומר שאין לחשדו שבמזיד הרגו, ורק משום דלשון זה בכלל מיותר הוא, דהא כבר כתיב בפסוק הקודם ואם בפתע בלא איבה הדפו וגם מדסמיך לשון זה להפסוק ושפטו העדה שהם הדיינים, לכן דריש ע"ד אסמכתא דכמו דחזינן דאויב חשוד להרוג במזיד כך חשוד דיין אוהב להטות דין, ולכן אסור לדיין לדון את אויבו דהוי כבעל דין שלו, וכן אם הדיינים שונאים זל"ז, כל אחד משתדל לסתור דעת חבירו ומזה אפשר לבא להטיית דין ולחובת אחד מבע"ד שלא כדין. .
(סנהדרין כ"ט א׳) ושפטו העדה וגו׳. תנא דבי ר' ישמעאל, ושפטו העדה והצילו העדה, שלא תהא העדה לא קרובי המכה ולא קרובי המוכה נהמפרשים טרחו בבאור הדרשה. ולי נראה דסמך על המבואר בפסוק הקודם דכאן רמזה התורה שלא יהיו הדיינים שונאים להנדון, יעו"ש. ור' ישמעאל מוסיף להסביר ולרמז ענין זה דאסור לדיינים שיהיו קרובים להנדונים או אויבים או אוהבים, משום דכתיב ושפטו והצילו, ואם הם קרובים ואוהבים הלא לעולם יהפכו בזכותו ולא משכחת לה ושפטו, וכן אם הם שונאים ינטו רק לחובתו ולא משכחת לה והצילו, ואנן בעינן שבכל דין יהיה אפשר לדיינים להפך זכות וחובה, וזה משכחת רק באופן שהדיינים לא אוהבים ולא שונאים ולא קרובים להנדון. –
ומה שמכונים כאן הסנהדרין בשם עדה הוא ע"ש הכתוב ועדותי זו אלמדם (תהלים קל"ב) ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל, וכן (ישעיה ח') צור תעודה חתום תורה, ויען כי הסנהדרין הם מקור מעין התורה לכל ישראל לכן מכונים בשם הקרוב להוראה זו. .
(ירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ט) על המשפטים. תניא, ר׳ יהודה אומר, סומא פטור מכל דינים שבתורה, דאמר קרא ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם על המשפטים האלה, כל שישנו במכה וגואל הדם ישנו במשפטים וכל שאינו במכה וגואל הדם אינו במשפטים נאוסומא אפיקתיה לעיל בפסוק הקודם מדין גלות מלשון בלא ראות. ובעיקר דינו דר' יהודה נבאר אי"ה בפ' ואתחנן בפסוק ואלה המצות החקים והמשפטים. .
(ב"ק פ"ז א׳) והצילו העדה. תניא, ר׳ עקיבא אומר, סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש כולם נעשו עדים ואין עד נעשה דיין, דרחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה, וכיון דחזיוהו דקטל נפשא תו לא מצי חזי ליה זכותא נבעיין מש"כ השייך לענין זה לעיל בפ' י"ב אות ט"ז. ודע דלכאורה צ"ע מה איכפת לן אם לא חזו ליה זכותא, שהרי גם בכהאי גונא יתקיים והצילו העדה בזה גופא שאם יראו כולם לחובה יפטרו אותו כלל, כמו דקיי"ל בסנהדרין י"ז א' סנהדרין שראו כולם לחובה פוטרין אותו. ואמנם לפי דעת הרמ"ה דהפי' פוטרין אותו הורגין אותו מיד, ניחא שאם יראו כולם לחובה יהרגו אותו מיד, וגם י"ל דבעינן שתתקיים והצילו העדה בהמשך מו"מ הדין, ודעת הרמ"ה המחודשה מאוד בארנו בארוכה בפ' משפטים בפסוק אחרי רבים להטות. .
(ר"ה כ"ו א׳) והצילו העדה וגו׳. בתחלה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט נגר"ל תחלת משפטן של רוצחים היה שכולם נסים אל ערי מקלט, וכדמפרש. ורש"י בפ' זה מביא לענין זה דרשה מספרי פ' שופטים ולא ידעתי למה הביא ממרחק בעוד שבספרי כאן במקומו מבואר דרשה ומקור לזה, וכן בסוגיא דגמרא כאן במקומו, והשיבו אותו העדה, מכאן אתה דן להורג נפש בין בשוגג בין במזיד הכל מקדימין לערי מקלט, והיינו הדרשה שלפנינו, וי"ל. וב"ד שולחין ומביאין אותו משם, מי שנתחייב מיתה הרגוהו ומי שלא נתחייב פטרוהו, שנאמר והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם, ומי שנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו, שנאמר והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו נדונמצא שלש חלוקות בדבר, מי שנתחייב מיתה הרגוהו, ומי שנפטר בדין פטרוהו, ומי שנתחייב גלות השיבוהו לערי מקלט. ולפי"ז יש לפרש כונת הלשונות ושפטו העדה כלומר למי שנתחייב מיתה, דהיינו מי שהוא נשפט, והצילו העדה – למי שזכה בדין ונפטר דהיינו שניצל מחומר הדין, והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו – למי שנתחייב גלות, ולכן כתיב שלש פעמים העדה מפני ענינים שונים שבכל אחד מהלשונות, ודו"ק. .
(מכות ט׳ ב׳, י׳ ב׳) אשר נס שמה. הגולה אינו יוצא משם לא לעדות מצוה ולא לעדות ממון ולא לעדות נפשות, ואפילו ישראל צריכים לו ואפילו שר צבא ישראל כיואב בן צרויה, שנאמר אשר נס שמה, שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו נהדבמת כשכבר נגמר דינו מוליכין עצמותיו לשם לקוברן עד אחר שימות כהן גדול, וקצת צ"ע איפה מרומז בדרשה זו שאינו יוצא גם לשעה כגון להעיד עדות ולשוב, דאימא הכונה שם תהא דירתו, העיקרית והקבועית שאסור לו לעקור דירתו לחלוטין אבל לא לשעה ולצורך.
ונראה דכיון דעיקר הטעם דאינו יוצא הוא כדי שלא יביא עצמו לידי סכנה ע"י גואל הדם שלא יהרגנו לכשימצאנו חוץ לערי מקלט, כפי שיתבאר בסמוך דכשיצא במזיד מותר לגואל הדם להרגו, לכן אין נ"מ אם יצא יציאת קבע או ארעית, כיון דאפשר לו לבא ע"י זה לסכנה, ואע"פ שיציאה כזו היא ברשות, ואין בזה היתר לגואל הדם להרגו, אע"פ כן אפשר שלא ידע גואל הדם תכלית יציאתו או מחומו וכעסו לא יעצור כח מלפגוע בו, ואיך שהוא כיון דאפשר לו לבא עי"ז לסכנה, לכן אסור לצאת בכל אופן שהוא.
וע"פ זה יתיישב מה שהקשו איזו אחרונים למה באמת אינו יוצא לקיום מ"ע חמורה, ולמה לא תדחה מ"ע חמורה כעשיית פסח ומילה את העשה דוישב בה עד מות הכהן הגדול [ועיין בס' תפ"י], ולפי מש"כ פשוט הדבר דכיון דאיסור היציאה הוא שלא יביא עצמו לידי סכנה, לכן אינו מחויב להביא עצמו לידי סכנה כדי לקיים מ"ע, ודו"ק.
וטעם הדרשה שם תהא דירתו שם תהא מיתתו, ר"ל שחייו ומיתתו יהיו תכופים זל"ז שם, והיינו שבכל זמן חייו עד שעת מיתתו יהיה שם בלי הפסק יציאה. .
(שם י"א ב׳) עד מות. תניא, ההורג נפש בשגגה לא היתה לו כפרה וקבעה לו התורה כפרה, שנאמר וישב בה עד מות הכהן הגדול נוועיין באור לזה בפירש"י בפ' זה. .
(ירושלמי יומא פ"ז ה"ג) הכהן הגדל. וכתיב (פ׳ כ"ח) כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול, ואחרי מות הכהן הגדול ישוב, ללמד שאחד משוח בשמן המשחה ואחד מרובה בגדים ואחד כהן שעבר ממשיחתו מחזירין את הרוצח במיתתן נזמדייק יתור לשון הגדול בשתי פעמים האחרונות, דדי היה לכתוב הכהן הכהן, והיינו יודעים דמוסב על הכה"ג שזכר מקודם, אלא בא לרמז עוד שני מיני כהנים גדולים, כדמפרש, וענין כהן מרובה בגדים הוא דלאחר שנגנז שמן המשחה [עיין סוטה ט' א'] התחנך הכה"ג בלבישת שמונה בגדים, ונקרא מרובה בגדים על שם שהוא מרובה בארבעה בגדים על בגדי כהן הדיוט, וע"ל בפ' תצוה ובפ' צו.
ודעת ר' יהודה בסוגיא דגם כהן משוח מלחמה מחזיר, ויליף כן מדכתיב בפ' ל"ב לשבת בארץ עד מות הכהן ורבנן לא ס"ל כן, דמדלא כתיב שם הכהן הגדול חד מהקודמים הוא, וקיי"ל כרבנן. ונראה דמה שראו רבנן לרבות מרובה בגדים ומשוח שעבר ולמעט משוח מלחמה ולא להיפך הוא ע"פ מ"ש ביומא ע"ג א' דקדושת משוח מלחמה בכלל פחותה מקדושת כהנים גדולים, יעו"ש. .
(מכות י"א א׳) אשר משח אותו. מת כה"ג עד שלא נגמר דינו ומינו אחר תחתיו ולאחר מכאן נגמר דינו, חוזר במיתתו של שני, דאמר קרא וישב בה עד מות הכהן אשר משח אותו, וכי הוא מושחו, אלא זה שנמשח בימיו נחאבל אם משנגמר דינו מת שוב אינו גולה כלל, ומפרש בגמרא ק"ו, ומה מי שגלה כבר יצא עכשיו, מי שלא גלה אינו דין שלא יגלה, ופריך ודילמא האי דגלה איכפר ליה האי דלא גלה לא, ומשני מידי גלות מכפרת מיתת כהן מכפרת, ולכאורה עדיין קשה אימא מיתת כהן מכפרת רק על זה שגלה. וי"ל משום דכיון שנגמר דינו הרי זה עומד לגלות וכל העומד לגלות כגולה דמי כדאמרינן סברא כיוצא בזו בכ"מ בש"ס. .
(שם שם ב׳) ואם יצא יצא. מה ת"ל יצא יצא, ללמד יצא במזיד נהרג, בשוגג גולה נטר"ל אם יצא במזיד מותר לכתחילה לגואל הדם להרגו, ואם הרגו כל אדם אין חייבין עליו, ואם יצא בשוגג יגלה שנית. .
(שם י"ב א') ורצח גאל הדם. תניא, ר׳ עקיבא אומר, ורצח גואל הדם את הרוצח, רשות ביד גואל הדם וכל אדם אין חייבין עליו סהיינו אם יצא במזיד כמש"כ בדרשה הקודמת, ולפנינו בגמרא הגירסא וכל אדם חייבין עליו, והגירסא הנכונה אין חייבין, וכ"ה במשנה וברמב"ם. .
(שם שם) כי בעיר מקלטו ישב. תניא, רוצח שהרג באותה העיר גולה משכונה לשכונה, אמר רב אחא בריה דרב איקא, מאי קרא כי בעיר מקלטו ישב – עיר שקלטתו כבר סאור"ל אינו גולה לעיר אחרת, יען שאסור לו לצאת מעיר מקלטו. וטעם הדיוק מהשנות הלשון כי בעיר מקלטו, דדי היה לכתוב כי שם ישב. .
(שם שם ב׳) אל ארץ אחותו. תני, מת קודם שמת כהן גדול מוליכין עצמותיו לקברי אבותיו, דכתיב ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו, איזו היא ישיבה שהיא בארץ אחוזתו, הוי אומר זו קבורה סבלכאורה אין טעם לדרשה זו לפי מה שמבואר בסמוך דגם לאחר מיתה צריך כפרה, וכבר נתבאר דמיתת כהן גדול מכפרת רק כשהוא בערי מקלט, וא"כ כשמוליכין עצמותיו משם מיד כשמת הוא וקודם שמת כה"ג א"כ הלא אין לו עוד כפרה, ולכן נראה דהכונה מוליכין עצמותיו היינו לאחר מיתת הכה"ג, ובאמת כן כתב מפורש הרמב"ם בפ"ז ה"ג מרוצח וז"ל, רוצח שמת בעיר מקלטו קוברין אותו שם ובעת שימות הכה"ג מוליכין עצמות הרוצח משם לקברי אבותיו, עכ"ל. והכ"מ לא ביאר מאומה מזה, ובכלל אין דבריו שם מבוארין לי, וכפי הנראה היה לפניו גירסא אחרת ברמב"ם מאשר לפנינו. .
(מכות י"א ב׳) אל ארץ אחזתו. אל ארץ אחוזתו ולא לשררותיה סגאם עמד מקודם על משרה כבודה כגון נשיא או ראש בית אב אינו חוזר אליה בשובו לאחר מיתת כה"ג מפני התקלה הבאה על ידו. ועיין מש"כ בפ' בהר (כ"ה מ"א) בענין דרשה כיוצא בזו. [ספרי]. לדרתיכם. מלמד שנוהג הדבר לדורות סדנראה דאין הכונה שגם לדורות ישבו סנהדרין בלשכת הגזית ובמספר ע"א איש וידונו דיני נפשות כמו בזמן המקדש, שהרי מצינו כמה דרשות היפך זה, כמו בסנהדרין נ"ב ב' על הפ' דפ' שופטים ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, בזמן שיש כהן יש משפט ובזמן שאין כהן אין משפט, וכ"כ הראשונים בשם מכילתא פ' משפטים על הפ' מעם מזבחי תקחנו למות [ובמכילתא שלפנינו חסר] אם יש לך מזבח אתה ממית ואם לאו אי אתה ממית, ובברכות נ"ח א' אמרו אנן מיומא דגלינן מארעין לית לן רשות למקטל, ובסנהדרין מ"א א' מבואר שעוד ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא דנו דיני נפשות, וכ"כ הרמב"ם בפ"ד הי"א מסנהדרין שאין דנין דיני נפשות אלא בפני הבית, אלא ר"ל שעכ"פ יהיו שופטים בישראל לדורות לדון החייב והפטור וכל דיני ממונות וקנסות ומלקות וכדומה. .
(שם) בכל מושבתיכם. למדנו לסנהדרין שנוהגת גם בארץ ובחוץ לארץ סהר"ל סנהדרין הסמוכים בארץ יש להם רשות לדון דיני קנסות ודיני נפשות בין בארץ בין בחו"ל, כל זמן שיש ב"ד הגדול בלשכת הגזית שנאמר (פ' שופטים) לבלתי שמוע אל הכהן או אל השופט, בזמן שיש כהן מקריב על גבי מזבח יש שופט שדן דיני נפשות ובזמן שאין כהן אין שופט. ומפרש בגמרא א"כ למה נאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך דמשמע רק בארץ ישראל, אלא בשעריך אתה מושיב בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, ובחו"ל אתה מושיב בכל פלך ופלך ולא בכל עיר ועיר, ר"ל אין אתה מחויב להושיב בכל עיר, אבל אם רוצים מותר להושיב, וע"ע לפנינו ריש פ' שופטים ובפירש"י בפסוק זה. –
ועיין בסה"מ להרמב"ם עשין קע"ו הביא ברייתא על פסוק זה בזה"ל, בכל מושבתיכם בחו"ל, יכול אף ערי מקלט יהיו נוהגות בחו"ל, ת"ל אלה, הדיינים נוהגים בין בארץ בין בחו"ל וערי מקלט אין נוהגות אלא בארץ, ולפנינו בספרי ליתא דרשה זו, ועיין בילקוט, ובארנו דרשה זו לעיל בפ' י"ד בדרשה ערי מקלט תהיינה, יעו"ש. .
(מכות ז׳ א׳) כל מכה נפש. יכול אפילו נפלים אפילו בן שמונה, ת"ל (פ׳ משפטים) מכה איש סוושם איש יונח רק על בן קיימא שראוי לחיות ולהיות איש. .
(סנהדרין פ"ד ב׳) ירצח את הרצח. יכול אם הרג בסייף יהרגנו בסייף, במקל – יהרגנו במקל, נאמר כאן נקימה סזבפ' משפטים נקם ינקם, וקרי לזה,,כאן" על דכתיב בענין מיתה. ונאמר להלן (פ׳ בחקתי) חרב נוקמת, מה להלן בחרב אף כאן בחרב סחעיין מש"כ בפ' משפטים בפסוק הנזכר ובפ' אחרי בפסוק ובחקתיהם לא תלכו. .
(ירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ג) ועד אחד לא יענה. לא יענה בין לזכות בין לחובה סטר"ל כל עד שהעיד בדיני נפשות אינו מורה בדין זה, כלומר שאינו מלמד עליו לא זכות ולא חובה, ואע"פ דהפ' מסיים לא יענה בנפש למות דמשמע רק לחובה לא יענה עד אחד אבל לזכות יענה, אך הנה הרמב"ם בפ"ה ה"ח מעדות פירש זה בזה"ל, ומהו זה שנא' למות כלומר עד שהעיד בנפש למות לא יענה דבר, עכ"ל. וצריך לפרש כונתו מדלא כתיב בנפש להמית וכתיב למות משמע דהפי' הוא כל עד לא יענה בנפש ההולכת למות, כלומר שיש בדינה מיתה. וצ"ל דאע"פ דבסמוך דרשינן דרשה מן למות, בכ"ז ראה הרמב"ם לפרש ע"ד הפשט, יען כי הדרשה הבאה היא ע"ד הדרש ואסמכתא ואין מקרא יוצא מידי פשוטו.
וטעם הדבר שאין עד אחד מלמד אפי' זכות הוא משום דמחזי כנוגע בעדותו, משום די"ל דמתחרט הוא שדואג שמא יגמר הדין לחובה ויביא זה עדים להזימן, ופשוט הדבר דבדיני ממונות יש לעד אחד ללמד זכות או חובה ורק לא ימנה עם הדיינים מפני שאין עד נעשה דיין אפי' בדיני ממונות בדבר שצריך עדים מן התורה, אבל בשל דבריהם עד נעשה דיין, כגון המביא גט ואמר בפני נכתב ובפני נחתם, הוא נותן לה בפני שנים והוא העד מצטרף עמהם להיות בית דין של שלשה, והטעם הוא משום דקיום שטרות מדרבנן וכל כל כיוצא בזה, ועיין בכתובות כ"א ב' ובגיטין ה' ב'. .
(סנהדרין ל"ג ב׳) לא יענה בנפש. תניא, אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות, אין שומעין לו, שנאמר ועד אחד לא יענה בנפש ער"ל אפי' לזכות וכמש"כ בדרשה הקודמת. .
(שם ל"ד א׳) לא יענה בנפש למות. תניא, מניין לאחד מן התלמידים שאמר יש לי ללמד עליו חובה שאין שומעין לו, ת"ל אחד לא יענה בנפש למות עאנראה דדייק ודריש מלת אחד, דדי היה לכתוב ועד לא יענה בנפש, דלשון עד מורה אחד, וכ"מ בתוס' סוטה ב' ב', ועיין מש"כ בפ' שופטים בפסוק לא יקום עד אחד באיש. .
(שם שם) ולא תקחו כופר. מהו לא תקחו כופר – לא תשקול ממונא מיניה ותפטריה עבבא לאפוקי שלא נפרש שלא ניסרנו גם בממון זולת עונש מיתה, והיינו שישלם להיורשים ערך שויו של הנהרג ובזה תהיה כפרה להנפש, אלא ר"ל שלא נקח ממון תמורת מיתתו. .
(כתובות ל"ז ב׳) לנפש רצח. לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאין חוזרים עגכונת הדרשה ליליף דמה דכתיב בפ' משפטים ובפ' אמור עין תחת עין פירושו ממון, כלומר שישלם שווי עין, ולא עין תחת עין ממש, וכמה דרשות באו להורות פירוש זה כמבואר בארוכה לפנינו בפ' משפטים, וזו אחת מהן, משא"כ ונתת נפש תחת נפש הוי פירושו נפש ממש [כדעת רבנן במכילתא פ' משפטים ולא כרבי בכ"מ בגמרא דגם נפש תחת נפש פירושו ממון]. וטעם הדבר משום דבהורג הנפש כולו אין לוקחין כופר לפטרו כמו בחבלת ראשי אברים. .
(ב"ק פ"ג ב') רשע למות. לפיכך היוצא ליהרג אחר שנגמר דינו וחבלו בו אחרים או הרגוהו פטור עדר"ל משום דכיון דהוא יוצא ליהרג הוי כמו גברא קטילא, אבל הוא שחבל באחרים חייב. ועיין סנהדרין פ"ה א' שקלו וטרו בדין זה ע"פ סברא בעלמא, ותימא רבה שלא הביאו כלל דרשה זו, יעו"ש וצ"ע. [ספרי]. ולא תקחו כפר לנוס. לא תשקול ממונא מיניה ותפטריה מן גלות עהכמש"כ בריש פסוק הקודם, יעו"ש. ואצטריכו שני פסוקים שלא נקח כופר לפטרו, חד לפטרו ממיתה וחד לפטרו מגלות, יען דאי הוי כתוב במזיד הו"א מזיד דחמיר איסוריה הוא דלא סגי לפדות עונשו בממון משא"כ שוגג ואי הוי כתוב בשוגג הו"א דכיון דליכא איבוד נשמה יגלה ולא יפדה בממון, משא"כ בעונש מיתה הו"א דיפדה בממון כדי שלא יאבד נפש, קמ"ל. .
(כתובות ל"ז ב׳) לשוב. תניא, מניין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבל ועשה בו חבורה שהוא פטור, ת"ל ולא תקחו כופר לשוב – ולא תקחו כופר לשב עואיירי שהגיע יובל כדכתיב ריש פ' משפטים ואם אמור יאמר העבד וגו' ורצע אדוניו את אזנו ועבדו לעולם ודרשינן לעולמו של יובל ואח"כ יצא לחפשי, ודריש הלשון לשוב – לשב, למי שרוצה לשוב לקלקולו ולהיות עבד, או הפירוש לשב למי שדינו להיות שב אל משפחתו ואינו רוצה, לא תקחו כופר לצרכו שום ממון מהבעלים. ובגמרא מפרש [אליבא מ"ד לא עביד אינש דינא לנפשיה אלא במקום פסידא] דאיירי בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית דעד האידנא היתה לו בהיתר ועכשיו שצריך לצאת לחפשי אסורה היא לו, ודרשה זו אסמכתא היא, ועיקר הטעם משום דרשאי להלקותו להפרישו מאיסורא, ומהאי טעמא מבואר בחו"מ סי' תכ"א סי"ג דכל מי שאדם תחת רשותו ורואה בו שהוא עושה דבר עבירה רשאי להכותו ולייסרו כדי להפרישו מאיסור וא"צ להביאו לב"ד, ועיי"ש עוד מזה. .
(ב"ק כ"ח א׳) לשבת בארץ. אמר אביי, נקטינן, נגמר דינו ומת מוליכין את עצמותיו לשם, דכתיב לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן, איזו היא ישיבה שהיא בארץ, הוי אומר זו קבורה עזגם בזה צ"ל הטעם משום דגם לאחר מיתה צריך כפרה וכמש"כ לעיל בפ' כ"ח וכפי שנבאר אי"ה ס"פ שופטים בפסוק כפר לעמך ישראל. .
(מכות י"א ב') יחניף את הארץ. תניא, בעון שפיכות דמים הגשמים נעצרים, דכתיב כי הדם הוא יחניף את הארץ – כי הדם הוא יחן אף על הארץ עחדריש ע"ד אסמכתא ששורש חנף – חנה אף או חן אף, ומצינו דרשות כאלה הרבה בגמרא, כמו אלגביש – על גב איש (ברכות נ"ד ב') דמשק – דולה ומשקה (יומא כ"ח ב') מחספס – נמוח על פס יד (שם ע"ה א') וכדומה הרבה. ומדה כנגד מדה היא, דכמו שהאדם החונף אין תוכו כברו כך תענה לו הארץ שלא יהיה תוכה כברה, שתראה ארץ טובה ופירותיה צנומים ושדופים מחוסר גשמים. .
(ירושלמי תענית פ"ג ה"ג) כי אם וגו׳. ת"ר, מניין שאם נערפה העגלה ואח"כ נמצא ההורג שאין פוטרין אותו ת"ל ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו עטועיין ברמב"ם פ"י ה"ח מרוצח וברע"ב פ"ט מ"ז דסוטה שכתבו הטעם בזה מדכתיב שם בענין ואתה תבער הדם הנקי מקרבך, וכ"פ רש"י בס"פ שופטים, ובאור אותה דרשה דאחרי דכתיב שם ונכפר להם הדם א"כ למה נאמר שוב ובערת הרע מקרבך, אלא הכונה להורות שאע"פ שכבר נתכפר בכ"ז אם נמצא הרע תבערהו.
וכבר העירו התוס' בכתובות ל"ז ב' ובהגהמי"י ברמב"ם שם מניין להם אותה דרשה אחרי דבגמרא בכתובות שם למדו זה מדרשה שלפנינו, יעו"ש. והנה האמת הוא שדרשה זו שהביאו מפורשת היא בירושלמי סוטה פ"ט ה"ו, ומה שבחרו בה ולא בזו שבבבלי צ"ל דכיון דאין נ"מ לדינא נקטו הדרשה היותר פשוטה ומענינא של אותה הפרשה, כאשר בארנו כ"פ בחבורנו שכן שיטת הרמב"ם ודרכו להסמיך דין ידוע על לשון פשוט וברור שבאותו ענין אע"פ שבגמרא באה דרשה אחרת [ע"ל פ' שמיני י' ו'] .
(סוטה מ"ז ב׳) כי אם וגו׳. תניא, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו (פ׳ אחרי), חטא שאין מכיר בו אלא המקום יוהכ"פ מכפר פכגון אם אכל חתיכה אחת משתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואינו יודע איזו אכל והאחרת נאבדה, שאין ידוע אם חטא כי אם לה' לבדו וחייב על זה אשם תלוי, ועבר יוהכ"פ ולא הביא פטור עוד מלהביא קרבנו, משום דעל חטא כזה שאין ידוע כי אם למקום לבדו מכפר יוהכ"פ לבד. , אלא מעתה, עגלה ערופה שעבר עליה יוהכ"פ לא תערף, שהרי חטא שאין מכיר בו אלא המקום הוא, אמר רבא, אמר קרא ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו פאנראה הכונה, דשני מיני כפרה יש על עון רציחה, על רציחה ידועה מתכפר החטא בהריגת הרוצח, ועל רציחת ספק שאין ידוע מכפרת הבאת עגלה ערופה, וכמו ברציחה ידועה אומר הכתוב מפורש ולארץ לא יכופר לדם כי אם בדם שופכו כך ברציחה שאינה ידועה שמביאין עגלה ערופה ג"כ אין כפרה אחרת רק זו ולא דיה בכפרה כללית מיוהכ"פ. ואביי מתרץ הטעם משום דהרוצח עצמו יודע מזה, וע"ע ס"פ שופטים יבא עוד דרשה לענין זה. .
(כריתות כ"ו א׳)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך